אימרה יוונית גורסת כי רק נשים שעיניהן נשטפו בדמעות, ראייתן צלולה. אצל מנואלה זה לא בדיוק עובד. בלילה שבו התבשרה על מות בנה בכתה עד שיבשו עיניה, אבל חייה מעולם לא נראו כל כך אפלים וקודרים. באותו לילה נוראי בביה"ח קראה את המשפט האחרון שכתב בנה ביומנו ובו מובעים געגועים לדמות אב. וכך, לזכר פרי בטנה, היא עוזבת את מדריד ויוצאת לברצלונה בחיפוש אחר הגבר שאותו עזבה לפני כמעט 18 שנה וכרסה בין שיניה. היא רוצה לספר לו על התיסכול שטרד את בנם המנוח לפני שנהרג, על כך שקראה לו אסטבן על שמו - ז"א עד שהחליף האב את שמו ללולה...