הסרט עורר דיון ציבורי בסוגיות הקשר הבין דורי הטעון, ביחס של הורים ניצולי שואה לילדיהם ובצורך הנפשי בדיבור וסיפור (המיוצג בגישתו של ז'אקו פוליקר) בניגוד לצורך הנפשי בהדחקה המוזכר על ידי אמו של גלעד. הוא מוקרן במסגרות חינוכיות, ומומלץ להקרנה ולדיון עבור תלמידי תיכון על ידי בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם. נחשב לאבן דרך חשובה בדיון על השפעת השואה על הדור השני.