הפיוט הקולנועי המדיטטיבי המרשים של אנדריי טרקובסקי (אנדריי רובלב), אולי סרטו האישי ביותר. הסרט משלב שירה כתובה, שירה ויזואלית, זיכרונות והגיגים של אדם בשנות הארבעים לחייו שעומד למות. הוא נזכר בימי ילדותו על רקע מלחמת העולם השנייה ובאמו האהובה. טרקובסקי מייצר הקבלה בין חייו לעבר הרוסי באופן כללי, ודן בסוגיות של "היסטוריה" (פרטית וקולקטיבית) ו"זיכרון" (פרטי וקולקטיבי). יצירה ויזואלית מבריקה, שמשחקת עם טקסטורות ועושה שימוש מרהיב ברוח, בנוזלים ובתנועת מצלמה וירטואוזית. המוזיקה של פרסל ובאך.