העתקי-אנשים בוקעים מתוך דמויי-דלעות, תופסים את מקומם של האנשים המקוריים. חיצונית, הם זהים לאדם אותו הם "מחליפים", אלא שבניגוד לאנשים, הם מרוקנים מכל ניצוץ של אינדיבידואליות, הם ממושמעים, ממוסדים, "מאולפים" - ואינם מסוגלים לסבול מי שאינו כזה בסביבתם. הסרט הוא משל על העלמות האינדיבידואל, והקמת "חברה" כישות אחת, אחידה. האימה בסרט אינה מתקיימת במישור האפקטים או "ההפחדות", אלא דוקא באיפוק, במשמעת החמורה, ניתן לומר אפילו "בצורה הנורמאלית" בה מתנהלים הדברים. איש אינו מבחין בקטסטרופה עד שמאוחר מידי. הסרט רלוונטי מאוד לתקופה בה נעשה, ומשקף היטב את חרדות החברה האמריקאית דאז, אולם כל צפייה בו מוסיפה רובד נוסף, והוא אינו מתיישן. קיימת גם גירסא נוספת של הסרט, הנושאת את אותו השם, מ1978-, שביים פיליפ קאופמן.