מאז המצאתה, מצלמת הקולנוע אִפשרה לנו להתבונן ביופיו של העולם – ובכיעורו; בחוכמה האנושית – ובטיפשותנו האינסופית; ברגעי השיא שלנו – ובנקודות השפל. הקולאז’ הקולנועי העשיר, המפתיע והקופצני הזה – במובן הטוב ביותר של המילה – מראה כיצד בהדרגה ובהתמדה זכתה העדשה בתפקיד כפול: לתעד אותנו ללא הרף, וגם לשנות אותנו עד עמקי הנשמה. חוויית הצפייה בסרט זה מזכירה ערב מהנה עם חברים שבו צוחקים עד כאב בטן, ואגב כך מציפה בקלילות וכמעט ללא מילים תהיות פילוסופיות המתאימות לסמינר על ז’יז’ק ובורדייה. קשה לשער מה האחים לומייר היו חושבים על התוצאה, אך השופטים בפסטיבל Sundance לא התאפקו וזיכו את הסרט בפרס מיוחד לחזון יצירתי.